ורונה נמצאת כשעה נסיעה מהמקום בו אנו גרים ועובדים. זוהי עיירה אלגנטית מאד ויש בה מבנים היסטוריים. היא ממוקמת בפתחו של עמק ברנר, המחבר את צפון איטליה לאוסטריה וגרמניה ותמיד הייתה הבירה של העמים ששלטו באזור לאורך ההיסטוריה הארוכה, הארוכה שלה. לא בכל פעם שאני הולך לשם אני מבקר באנדרטאות המפורסמות, כמו הארנה, או מזיל דמעה מתחת למרפסת של ג'ולייט (סיפורת נהדרת, לא?): אנחנו הולכים לשם לקניות! רחוב מאציני (Via Mazzini) שמתחיל מהארנה, מסתיים בפיאצה דל ארבה (Piazza delle Erbe), שם נמצאות החנויות האלגנטיות ביותר וכשהאביב מתקרב אשתי גבריאלה עוצרת בכל חנות, כלומר בכל חלון ראווה לנעליים וארנקים שנראים אביזר "חובה" לעונה החדשה. למזלי היא בחורה הגיונית ואת רוב הקניות היא עושה עם העיניים. זה סוג של פעילות שמשעממת אותי די מהר ועם השנים מצאנו פשרה סבירה ואחרי חמשת החלונות הראשונים או מקסימום שישה אנחנו מתפצלים. כשהאינטרסים שונים, למה להתעקש? בשבת האחרונה הלכתי בשמחה לבדי, בחיפוש אחר דברים מסקרנים ברחובות הצרים היוצאים מפיאצה דל ארבה. מצאתי את מעדנייה יפה שבתוכה הרבה רגלי פרושוטו תלויות, בעוד שבחלונות הראווה בחזית עדיין שומרים על האביזרים והשלטים המקוריים. זה מה שאני מכנה חלון ראווה! ותסתכל על החלק הפנימי. ביצי שוקולד לפסחא רק מחכים שיקנו אותם! כשנכנסתי פנימה לא יכולתי להתאפק וקניתי פרושוטו פרוס דק, ארוז בשלושה סוגי נייר שונים: נייר שמנוני לפרוסות, חוצץ שקוף דק, הכל מגולגל ועטוף על נייר האוונה גס. הריח של אריזה קטנה זו ליווה אותי עד שהגעתי לבסוף הביתה לקראת הערב ... גבריאלה לאהתעצלה; היא השתוקקה להראות לי את הנעליים החדשות שלה.